<h1>תוספות רי"ד — שבת מהדורא תליתאה</h1>
<h2>דף ג.</h2>
[שבת ע"ב ע"ב] הניחא לאביי דאמר חייב. פי' אע"ג דאמרי' הניחא לאביי לא מצי לאוקמי הכי, משום דלא מתוקם הכי שפיר משא"כ בשבת, והשתא לא מהדרי' אלא לאוקמי שוגג בלא מתכוון דשאר מצות, ואי הוה קיימא לן הוה אמרי' ומאי [מה] שאין כן בשבת, אלא משום דאכתי לא מתוקם שפיר דשאר מצות לא בעינן [ומאי] משא"כ בשבת, ומש"ה מוקמה אביי לקמן קסבר רוק הוא ובלעו. אלא באומר מותר. מאי דקשיא לי במה"ק דא"כ היינו השוכח עיקר שבת ואמאי לא אותבי' ממתני' ואותבי' מהעלם זה וזה בידו דבעא מניה רבא מרב נחמן, נ"ל לתרץ דהאי אומר [מותר] לאו באומר מותר לעבוד ע"ז שעוקר כל הגוף דדמי לשוכח עיקר שבת, אלא יודע שיש ע"ז בתורה אבל אינו יודע שהעובד לחמה או למיכאל השר הגדול שהוא חייב, וכיון דשכח שמיכאל הוא ע"ז שכח נמי כל העבודות שסבר כל העבודות מותרות לעשות לו, כיון שסובר שאינו ע"ז, וזה יקרא העלם זה וזה בידו, ולא דמי לשוכח שהיום שבת, דממילא סובר נמי שכל המלאכות מותרות לו, דהתם אם הוא סובר שהיום מותרות, בשבת אחרת ידע שהן אסורות והילכך לא ייקרא העלם זה וזה בידו עד שישכח ויסבור שאלה המלאכות מותרות בכל שבת, אבל זה אע"פ שיודע שהעבודות הן אסורות בכל ע"ז שבעולם מ"מ למיכאל הוא סובר שהן מותרות לעולם, והילכך מדמה לה להעלם זה וזה בידו.
<h2>דף יג:</h2>
[שבת י"א ע"א] אוכלין טמאין מ"ט גזרו בהו רבנן כו'. פירוש אע"פ שהאוכל מטמא משקין בכביצה ומשקה טמא נמי מטמא אוכל בכל שהוא, כמו שהוכחתי בפ"ק דפסחים ובקונטרס התשובות מכמה ראיות, אפ"ה כיון דטומאת הגויה אינה אלא מדרבנן אע"פ שטעם הגזרה היא משום דילמא אתי לטומאה דאורייתא אפ"ה לא רצו חכמים להחמיר בשיעורן כשיעור תורה, אלא נתנו שיעור לדבריהם יותר גדול משיעור תורה, שאע"פ שהאוכל טמא מטמא משקין בכביצה, הגוף אינו מטמא אלא בשני בצים, ואע"פ שהמשקה טמא מטמא את האוכל בטפה כל שהיא, הגוף אינו מטמא אלא ברביעית, וה"נ אמרו בג' לוגין הפוסלין את המקוה חסר אע"פ שאח"כ הושלם בכשרין, שגזרתו הוא דילמא אתי לאשלומי בשאובין, ואע"ג דהשלים בשאובין מדאורייתא אפילו בקורטב א' אסור, כדפרישית בהלכות מקוה באר היטב, לא רצו חכמים להשוות שיעורן לשיעור תורה אלא שיעורו בג' לוגין דחשיבי, אבל בפחות מיכן לא חשיבי למיפסל, ואע"ג דאיכא נמי למיגזר בהו, כיון דלית בהו שיעורא דרבנן לא גזרו בהו, וכך הם רגילים חכמים ליתן שיעור לכל דבריהן, כגון דאמרי' וטהור שנפלו על ראשו ועל רובו שלשת לוגין מים שאובין, ובעל קרי נמי שהוא נטהר בתשעת קבין, וראיתי שריב"א זצוק"ל הקשה קושיא זו למה לא גזרו בכביצה, ותירץ דאין אדם רגיל לשתות בפחות משתי בצים, ורבי' תם זצוק"ל הרבה בזה דברים רבים ועשה טומאת הגויה גזירה אחרת מזו, והאי די"ח דבר הוא בכביצה, ושתי גזרות הוו, ולא נראין לי דבריו כלל, שהטעם הוא כמו שכתבתי ואין כאן שום דוחק, ומפני רוב דבריו לא כתבתים ומה יש להשיב עליהם, הנם כתובים בספר הישר כאן ובפ' כיצד משתתפין בעירובין.
<h2>דף יט.</h2>
[שבת ל"ד ע"ב] ראה שני ימים בין השמשות. כ' ריב"ם זצוק"ל מקשה ר' על פי' הקונטרס לא נהירא לי האי פירושא כלל, דהא ליכא לספוקי הכי שמא בין השמשות ראשון כולו מן היום והשני כולו מן הלילה, דאי ראשון כולו מן היום שני נמי ואי כולו מן הלילה אף שני נמי כולו מן הלילה, והכי אמרינן לקמן בשמעתין (ל"ה:) העושה מלאכות שני בין השמשות חייב חטאת ממ"נ, ואם איתא אמאי חייב, הא איכא למימר שמא בה"ש של ערב שבת כולו מן היום ושל מוצאי שבת כולו מן הלילה ופטור. והכא הכי מפרשי' ספק לטומאה ולקרבן כגון שראה מוצאי שבת בין השמשות, ובה"ש של יום שני בכניסת שלישי. ספק לטומאה כיצד, שמא ביה"ש חצי' מן היום וחצי' מן הלילה וטמא ז' ימים שהרי ראה ב' ימים רצופים בראייה אחת, או שמא כולו מן היום ונמצא ביה"ש ראשון יום שבת, ביה"ש שני יום שני, ונמצא יום ראשון מפסיק בינתיים, אי נמי כולו מן הלילה וביה"ש ראשון יום ראשון וביה"ש שני יום שלישי, ונמצא יום שני מפסיק בינתיים ואין כאן ב' ראיות כאחת. ספק קרבן כיצד, שמא חציו מן היום וחציו מן הלילה ונמצאו שבת וראשון ושני ושלישי כולן רצופין כאחת, כך נראה בעיני ועיקר וכן פירש ר'. ורבי' יצחק ביר' מלכי צדק זצוק"ל כתב עליו בגליון ולדברי זה הפירוש אין שני ביה"ש דשבת דומין לביה"ש דזבין, דאי בין השמשות דזבין כשני ביה"ש דשבת לא משכחת ספק לטומאה כלל, אלא ודאי לטומאה וספק לקרבן, ודיקא נמי דהתם תנן ראה שני ימים ביה"ש ולא תנינן ראה שני ביה"ש כדתנינן הכא, והוה מצי למיתני בזבין ראה שני ביה"ש ודאי לטומאה וס' לקרבן, אלא דלא בעי למתני במתניתיה אלא ספיקות, ולא ודאי וספק, ונ"ל שפתרון המורה הוא העיקר והנכון עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. וכמו ששני ביה"ש דשבת הן לילי שבת ומוצאי שבת, כך שני ביה"ש דזבין הן לילי שבת ומוצאי שבת, וא"צ להשים יום אחד ביניהן, ומאי דקשיא להני רבוותא דא"כ אמאי ספק לטומאה ולא אמרי' בהו כדאמרי' בעושה מלאכה בשני ביה"ש שחייב ממ"נ, אני נפלא עליהם שלא שמו לב על דברי המורה. שהמורה פי' על העושה מלאכה שני ביה"ש, כגון דעביד לה כל ביה"ש דליכא לאפוקי להאי בתחלתו ולהאי בסופו, ובראה שני ביה"ש לא פי' כן, שאלו ראה התם נמי כל ביה"ש בודאי כי אין לספקו בטומאה, דממ"נ טמא הוא, אלא התם מיירי כגון שראה ראיי' בתוך ביה"ש שאותה הראיי' יש לספקה אי כולה מן היום או כולה מן הלילה או חצי' מן היום וחצי' מן הלילה, והילכך אם ראה בשני ביה"ש אע"פ שהן סמוכין זה לזה כגון לילי שבת ומוצאי שבת שיש לספק שמא ראיי' הראשונה היתה כולה ביום והשניי' כולה בלילה, ונמצא שראה יום ששי ויום ראשון, ושבת הפסיק בינתיים, ולפיכך הוא ספק אך לטומאה, ומה שאמר רבינו יצחק דהוי מצי למיתני בזבין ראה שני ביה"ש ודאי לטומאה וספק לקרבן אלא דלא בעא למיתני במתני' אלא ספיקות ולא ודאי וספק, אינו נראה לי, דהא תני התם ודאי וספק, דהכי הוא רישא דמתני' בפ"ק דזבין ראה אחת היום ואחת ביה"ש אחת ביה"ש ואחת למחר, אם ידוע שמקצת הראיי' מהיום ומקצתה למחר ודאי לטומא' ולקרבן ואם אין ידוע שמקצת ראי' מהיום ומקצתה למחר ודאי לטומאה וספק לקרבן, ראה שני ביה"ש ספק לטומאה ולקרבן, אחת ביה"ש ספק לטומאה, אלמא תני ודאי לטומאה וספק לקרבן (כשהוא) [כשראה] אחת היום ואחת ביה"ש, ואילו כן אמאי לא תני ודאי לטומאה וספק לקרבן בשני ביה"ש רצופין וכשהן מופלגין ספק לטומאה ולקרבן, אלא קא פסיק ותני ראה שני ביה"ש ספק לטומאה ולקרבן, ש"מ דכל בשני בה"ש אע"פ שהן רצופין ספק לטומאה ולקרבן, ואין לומר שם ממ"נ מפני שלא ראה כל ביה"ש, אלא ראי' אחת בתוך ביה"ש כדפרישית. ומה שהקשיתי במה"ק ממאי דתנן בכריתות בפ' ספק אכל חלב (י"ט.) אמר ר' יוסי לא נחלקו על העושה מלאכה ביה"ש שהוא פטור שאני אומר מקצתה עשה היום ומקצתה למחר, וה"נ נימא בכל ביה"ש שמקצתה בחול ומקצתה בשבת ויפטר, לק"מ, דהתם נמי לא עשה מלאכה כל בין השמשות, שאם היה כותב כל בין השמשות שבין שבת ליה"כ לא הוה פטר ר' יוסי, שאם תעשה אותו יום קודש הוא, ואם תעשה אותו לילה קודש הוא, וכמה אותיות כתב בכל ביה"ש וכתב שתי אותיות בין בתחלתו בין בסופו אם תחילתו הוא חציו יום וחציו לילה א"כ סופו הוא כולו לילה, ואם סופו הוא חציו יום וחציו לילה אם כן תחלתו הוא כולו יום, לא פטר ר' יוסי אלא כגון שכתב שתי אותיות בתוך ביה"ש שיש לומר אות אחת כתב ביום ואות אחת כתב בלילה, אבל הנה שעשה מלאכה כל ביה"ש של לילי שבת ושל מוצאי שבת ממ"נ הוא חייב חטאת. ואי קשיא לי הא קשיא, רישא דתני אחת היום ואחת ביה"ש אם ידוע שמקצת הראיי' מהיום ומקצתה למחר ודאי לטומאה ולקרבן, והיאך יתכן שיהא מקצת ראיי' מהיום ומקצתה למחר אם לא שראה כל ביה"ש וגם התחיל לראות מבעוד יום וגם סיים לאחר חשיכה, ואז יהי' ברור שהיתה ראייתו מקצתה מן היום ומקצתה מן הלילה, וא"כ בלא ב' ימים נמי אפי' בחצי היום אם ראה ראי' גדולה כזו היא נחשבת לו כשתים, כדתנן התם (זבין פ"א) ראה אחת מרובה כשתים מטמא משכב ומושב וצריך ביאת מים חיים ופטור מן הקרבן, ועוד תנן (שם) ראה אחת והפסיק כדי טבילה וסיפוג ואחר כך ראה שתים או אחת מרובה כשתים [וכו'] הרי זה זב גמור, אלמא אחת גדולה נחשבת לו כשתים, ואחת מרובה שיעורה כדי טבילה וספוג, כדתנן התם ראה אחת גדולה שהיא כמגד יון לשילוח שהיא כשתי טבילות וכשני סיפוגין ה"ז זב גמור, דאלמא בין כל ראי' לראי' צריך כדי טבילה וסיפוג ואם משכה ראיי' אחת כדי טבילה וסיפוג עולה לו כשתים, וביה"ש דר' נחמי' הוא כדי שיראה חמה בראש הכרמל וירד ויטבול ויעלה, וזה שצריך להתחיל מבע"י ולאחר אחר חשיכה א"א שלא ישהה כדי טבילה וסיפוג, וא"כ מאי אריא ביה"ש אפי' בחצי היום נמי, ונראה לי לתרץ דהך רישא ר' יוסי קתני לה, דפליג על ראה ראיי' אחת מרובה ואמר שאינה עולה לו כשתים, והילכך אם תפשה שני ימים נחשבת לו כשתים בעבור שני הימים, אבל בחצי היום לא, והך רישא דתני אם ידוע שמקצת ראי' מהיום ומקצתה למחר היא שנויה בתר מילתי' דר' יוסי, דכך הוא סדר המשנה התם ראה אחת מרובה כשתים מטמא משכב ומושב וצריך ביאת מים חיים ופטור מן הקרבן אמר ר' יוסי לא אמרו אחת מרובה אלא אם יש בה כדי שלש, פי' דוקא אם היא כשתי טבילות ושני סיפוגים עולה לו כשלש והוא זב גמור, אבל אם ראה אחת כשתים אינה עולה לו כשתים אלא אחת היא נחשבת לו, ובתר הכי תני ראה אחת היום ואחת ביה"ש אם ידוע שמקצת ראיי' מהיום ומקצתה למחר ודאי לטומאה ולקרבן, ויש לומר דר' יוסי קתני לה.
<h2>דף כ:</h2>
[שבת קכ"א ע"ב] מני אילימא ר' יהודא האמר מלאכה שא"צ לגופה חייב עלי' אלא לאו ר"ש. ק"ל טובא דהא אמרן לעיל בפ' האורג (ק"ו.) דר' יהודא סבר מקלקל בחבורה פטור ור"ש סבר מקלקל בחבורה חייב, ובפ' אלו הנחנקין (פ"ד:) נמי אמרי' מאן שמעת לי' דאמר מקלקל בחבורה חייב ר"ש והא הכא דאיכא נטילת נשמה ואע"פ שא"צ לאותה נטילת נשמה כלל יחייב ר"ש כדיליף ממילה ומהבערת בת כהן, ור' יהודא יפטור דלא מחייב בנטילת נשמה עד שתהא לצורכו, ואיפכא איבעי לי' למימר, שבודאי בכופין קערה על עקרב שלא תישוך שהיא צידה ר' יהודא מחייב דהויא ליה צידה שהיא מלאכה ואע"פ שא"צ לה חייב עליה, ור"ש פוטר מפני שא"צ לגופה, אבל בהריגה ר' יהודא פוטר דלא מקרי הריגה מלאכה עד שתהא לצורכו, דיליף מאילים, ור"ש מחייב ואע"פ שא"צ לה מפני שהיא גזרת מלך כדכתבית לעיל (ק"ו.), ונ"ל לומר דמאי דגרסי' לעיל דר' יהודא פוטר ור"ש מחייב ואמר המורה דלא איתפריש לן היכא, דאיפכא בעינן למיגרס דר' יהודא מחייב ור"ש פוטר, כטעמייהו, דר"ש סבר מלאכה שא"צ לגופה פטור עלי' והילכך כל נטילת נשמה שאין לו צורך בה פטור עלי', דלא ילפי' נטילת נשמה אלא מאילים דמשכן, והתם הוית לצורך העורות הילכך כל היכא דצריך או לבשר או לעור או לדם הויא מלאכה שהיא צריכה לגופה, והפוצע חלזון נמי אי לאו דלא ניחא ליה במיתתו ומתכוין שלא ימיתנו דלא הוי פסיק רישיה ולא ימות הוה מחייב ר"ש כיון שהוא נוטל נשמתו מפני שהוא צריך לדמו, דמה לי דמו מה לי בשרו ועורו, וכי מקשה בפ' כלל גדול (ע"ה.) בפוצע חלזון שיתחייב נמי משום נטילת נשמה גם לר"ש מקשה, וכל שכתבתי שם במהדורא קמא דלא מקשה אלא לר' יהודא, אבל לר"ש לא, שא"צ לגוף ההריגה אלא לדם, הכל הבל, דמה לי כששוחט את הבהמה לצורך בשרה ואילים דמשכן לצורך עורן, מה לי חלזון לצורך דמו, א"ו גם לר"ש מקשה. ואי קשיא מ"ש בכבוי הנר כדי לחוס על הפתילה דפטר ר"ש וקרי לי' מלאכה שא"צ לגופה משחיטת הבהמה שקורא אותה מלאכה שהיא צריכה לגופה והלא במקום אחד הוא שוחט לצורך כל הבשר, והכא נמי במקום אחד הוא מכבה לצורך כל הפתילה. תשובה השוחט את הבהמה אע"פ שבמקום הצואר שחט, הנשמה הוא נוטל מכל הגוף, והילכך אם צריך לבשר או לעור או לדם הויא מלאכה הצריכה לגופא, שלאותו מקום שהוא נוטל הנשמה משם הוא צריך, שהנשמה מתפשטת בכל הבשר והעור והדם, אבל הלהבה שבראש הפתילה אינה מתפשטת בכל הפתילה אלא במקום שהיא דולקת, הילכך אם הוא צריך למקום שכיבה דהיינו במקום שהיא דולקת שהי' צריך להבהבה, כדאמרן התם בפ' במה מדליקין שהוא עושה פחם, הויא לה מלאכה שהיא צריכה לגופה, ודמי לכיבוי דפחמין, אבל אם אינו צריך למקום שהיתה דולקת הלהבה אלא כדי לחוס על השאר, הויא לה מלאכה שאצ"ל, ור' יהודא דמחייב בכל מלאכה שא"צ לגופא הכא נמי הוה מחייב בכל נטילת נשמה אע"פ שאין לו צורך באותה נטילת נשמה כלל, שא"צ לא לעור ולא לבשר ולא לדם ומשום דנטילת נשמה הויא קלקול ולא דמיא לכל המלאכות דהויין תיקון ואית לי' לר' יהודא דכל המקלקלין פטורין, שאם עקר נטיעה בלי צורך שלא הי' צריך לא לעציה ולא לפריה אע"ג דתלש מן המחובר פטור מפני שהוא מקלקל, וה"נ בנטילת נשמה היכא דהויא שלא לצורך הויא קלקול וליפטר, להכי איצטריך למיהב טעמא לר' יהודא דיליף לה ממילה ומהבערה דבת כהן וגזירת מלך היא דאע"ג דכל מקלקלין פטורין מקלקל דחבורה ודהבערה חייב, והכא נמי בהריגת המזיקין א"צ לא לעורן ולא לבשרן ולא לדמן, הילכך לר"ש הויא לה נטילת נשמה דידהו מלאכה שאצ"ל ופטור, ולר' יהודא כיון דאיכא נטילת נשמה אע"ג דאינה צריכה לגופא חייב. ומאי דאמרן בפ' כלל גדול (ע"ג:) הזומר וצריך לעצים חייב שתים אחת משום נוטע ואחת משום קוצר, האי דבעי' צריך לעצים לחיובי' משום קוצר נ"ל דלא אתיא אלא כר"ש, אבל לר' יהודא אע"ג דא"צ לעצים, [חייב] משום קוצר, דהא תלש מן המחובר ואין זה קלקול אלא מלאכה, ואע"פ שא"צ לה לתלישה זו הוא חייב משום קוצר, בודאי אם היתה התלישה קלקול כגון שקטם נטיעה בלי שום צורך שלא הי' צריך לא לעצים ולא פירותיה הוה פטר ר' יהודא מפני שהוא מקלקל, ור"י ס"ל כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר דיליף ממילה ומבת כהן, ואלו הי' צריך לעצי' או לפירות', כגון שהיו פירות בראשה ולא הי' מגיע אליהן וקטמה כדי לנוטלן, אע"פ שאין עציה ופירותי' שוין אלא פרוטה והנטיעה יפה כמה סלעים חייב בין לר' יהודא בין לר' שמעון, שכיון שהוא צריך לאותה התלישה מלאכה הצריכה לגופה היא, ואלו תלש עצים ולא הי' צריך להן אין זה קלקול אלא תיקון, או זומר דהוי נוטע או לייפות את הקרקע דהוי חורש, הוי פלוגתא דר"ש ור' יהודא, דלר"ש פטור משום קוצר כיון שא"צ למה שתלש, ולר' יהודא חייב נמי משום קוצר, אע"פ שא"צ לאותם עצים שתלש, כיון שתלישה זו אינה קלקול אלא תיקון הרי מלאכת הקצירה עשויה, עיין בפ' אלו הן הנחנקין במהדורא רביעאה.
